מעיין הכפר

קיצור תולדותיו
המעיין שנובע במרכז הכפר, נקרא בפי המקומיים עין אל באלד – "מעיין הכפר". ממעיין זה שתו רשב"י ובנו כשהתחבאו במערה. סביב המעיין בתי אבן עתיקים ולידו פורש ענפיו עץ התות המפורסם המהווה עדות לגידול תולעי משי בעבר. ליד המעיין מתנוסס דגל העדה הדרוזית וניצבים פסלי כמאל ג'ונבלאט וסולטאן אל אטראש – ממנהיגי העדה.

ובפירוט:

מעיין הכפר פקיעין

מעיין הכפר, "עין אל באלד", אינו רק מעיין: הוא ליבו של הכפר- לכאן באו לשאוב מים לבתים ולהשקות את בעלי החיים, כאן כיבסו, מכאן יצאו המים בתעלות אל תחנת הקמח, שטחנה את החיטה. מכאן הם זרמו המים גם אל המקווה ברובע היהודים.

המעיין הוא אחד מסדרת מעיינות שעל קו השבר הגאולוגי "שבר פקיעין". מי הגשם היורדים בהר מחלחלים לתוכו ומוצאים דרכם לפני האדמה במעיין. בעבר המשיכו מי המעיין בתעלות לעבר החלקות החקלאיות וכל אדם על פי תורו היה סוגר ופותח את זרימת המים לחלקתו. משום ששולחים היו את המים, קראו לחקלאות זו "חקלאות שלחין".

סביב המעיין צמח הכפר. כאן נהגו להיפגש כל אנשי הכפר, כשמלבד מים שאבו שם גם ידיעות, החליפו דעות ועשו עסקים. עץ התות ששם הצל עליהם והיה משכן לצעירים וזקנים.גם היום עוטרות אותו חנויות ומרכזים קהילתיים, והוא משמש איזור התקהלות חברתי פורה.

עץ התות והקהילה היהודית בפקיעין

קשר מיוחד קיים בין עץ התות לקהילה היהודית, חלק מפרנסתם של יהודי פקיעין במאה ה-17 היה מייצור משי. וכיצד נודע זאת?

שאילתה נשלחה בשנת 1602 מיהודי פקיעין אל ר` משה מיטראני מצפת. ונושאה: "האם מותר להאכיל את זחלי המשי בעלי תות בשנת שמיטה?" רבני צפת מאשרים לאנשי פקיעין להאכיל את תולעי המשי בעלי עץ התות, גם בשנת שמיטה!, וכך אנו לומדים כי קהילת יהודי פקיעין מקפידה על שמירת ההלכה ולפסיקותיה פונה לחכמי צפת.

עץ התות זכה לכבוד- להופיע על שטר 100 ₪ המוקדש לפועלו של הנשיא השני יצחק בן צבי ולפקיעין, ואנו נהנים מהעובדה שהעץ ממין זכר ואינו עושה פרי מלכלך.

סביבת המעיין

סביב המעיין בתי קפה ומסעדות, מצבת זיכרון לנופלים הדרוזים ופסלי מנהיגים הדרוזים מוכרים- סולטאן אל אטרש וכמאל ג'ונבלאט. מרכז נוסף נוצר בכפר, עת נסללה הדרך אליו בתקופת המנדט הבריטי. כיום נמצא שם את בית המועצה, מסעדות, תחנת מידע ו"סבתא ג'מילה"- מייצרת הסבונים הידועה.

מדוע עשירה פקיעין במעיינות?

אגדה מקומית מספרת: איש זקן ושק על שכמו עבר בכפר אחד. מפאת הצמא ניגש אל אישה זקנה שעמדה בפתחו של בית וביקש מים. סירבה הזקנה ואמרה: "אין פה מים", ולא ידעה כי מן הנביאים היה. קילל האיש את המקום ואמר: "אם אין כאן מים, לעולם לא יהיו."

לאחר מכן עבר הזקן בפקיעין, וגם שם פגש זקנה וביקש ממנה מים. נתנה לו הזקנה כל צרכו ואף ביקשה לתת לו מים לדרך. שתה הנביא ובירך את המקום. בזכות ברכה זו מצויים, מאז ועד עתה, מעיינות רבים בכפר פקיעין ובסביבתו.