מסורות

מסורות רבות צמחו והתפתחו סביב הישוב היהודי בפקיעין ואתריו המקודשים, מסורות אשר השתרשו לא רק בקהילה היהודית אלא גם בקרב העדות האחרות בכפר. בני הכפר, ובעיקר היהודים שבהם, האמינו משך כל הדורות כי נשמות הצדיקים שומרים ומגנים עליהם מכל פגע וכי בעקבות היות הכפר מוקף מכל צדדיו בקברי צדיקים ובמערת הרשב”י אין אויביהם יכולים לעשות להם כל רע.

מן המסורות שנקשרו סביב המקומות הקדושים בכפר: “כאשר הייתה פקיעין יישוב יהודי בלבד, נתקנאו בה אנשי תרשיחא: למה יושבת פקיעין על מים רבים, והם נאלצים להסתפק במי הגשם מן הבורות ובבצה המבאישה שליד כפרם, המתמלאת מים בחורף ומתייבשת בקיץ? והם זממו לעלות על פקיעין, לגרש תושביה ולכבוש להם את הכפר. שהרי היהודים אין מי שיעמוד לימינם.

ולילה אחד התאספו השבאב של תרשיחא, לקחו כלי משחית בידיהם והלכו לבצע את זממם. הם עם קברו של רבי אושעיה איש טריה, ומן החורש הגיחו פתאום גיבורי חיל, חרבות שלופות ולפידים בוערים בידיהם. וברחו אנשי תרשיחא כל עוד נפשם בם.

תמהו: איך נודע לאנשי פקיעין כי עולים עליהם? הן הם בסתר עשו מעשיהם.

מששבה אליהם רוחם אמרו: בושה היא לשוב בידים ריקות, הן נשותינו ובנותינו מצפות לשלל. עתה ילעגו לנו: היהודים הבריחונו. הבה נעלה עליהם בפתע מצד דרום. אך נתקרבו לצד דרום הגיחו מעבר לקבר של רבי יוסי דפקיעין גיבורי חיל, חרבות שלופות ולפידים בידיהם. נסו הפורעים על נפשם. שוב תמהו: איך ניחשו בני פקיעין את זממם? עתה, אמרו, בודאי נחה דעתם של היהודים. הבה נתחכמה להם ונעקוף את הכפר ונכבשינו מצד צפון. ושוב הגיחו גיבורי החיל מתוך מערת רבי שמעון בר יוחאי ויניסום.

לבסוף נודע להם כי יהודי פקיעין ישנים היו כל אותו לילה שנת ישרים, ולא ידעו כלל כי רעה נגד פניהם.

מאז ידעו הפורעים כי הקדושים שומרים על היהודים, ולא העזו עוד להתנכל להם”.

(רבקה אלפר, “אנשי פקיעין”, עמ’ 72. הוצאת עם עובד).

י’ ברסלבי התייחס בשנת 1958 לצמיחת המסורות של מירון ופקיעין במסגרת הכנס ה-י”ד של החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה.  בדבריו התייחס למערת רבי שמעון בר יוחאי ולקברו של רבי יוסי דמן פקיעין. אודות המערה לא ציין ברסלבי ממתי התחילה המסורת אך כבר אצל רבי משה באסולה (1522) מתוארת מערת רבי שמעון בר יוחאי והמעיין אשר השקה אותו ואת בנו רבי אלעזר במשך שלוש עשרה שנה. המסורת אודות המערה, עץ החרוב והמעיין אשר היוו מקור לגאווה בקרב הישוב היהודי השתרש גם בקרב שאר העדות. בספרו של ר’ שמחה מזלאזיץ, אהבת ציון, משנת 1765, מתואר “ושם אילן החרובין של רשב”י… והנוכרים נוהגים בו קדושה ואם נפל ענף מן האילן אין לוקחין אותו לשום תשמיש אף לתבערת יקוד אש אין נהנין ממנו.”