בית הספר העברי

קיצור תולדותיו 
מבנה בית הספר הוקם בשנת 1926 התרפ"ו על ידי הסוכנות היהודית ויצחק בן צבי, בו לימדו מורים מירושלים את ילדי הפלאחים היהודים קרוא וכתוב.
בית הספר היה בשימוש עד שנת 1938 עת עזיבת היהודים.

ובפירוט:

ראשית שיטת הלימוד

עד שנת 1926 שימש בית הכנסת כבית הספר של הקהילה. ה”מלמד” בפקיעין שימש גם כשליח ציבור, מוהל, שוחט, ובודק. לעיתים היה המלמד ניזון מלחם שהיו הילדים מביאים עמם, לפי תור, הסדר שהיה מקובל גם בבית הספר הערבי. בסוף המאה ה19- כך מתאר א.מ לונץ– “השו”ב (שוחט ובודק) של העדה הקטנה הזאת הוא גם מלמד, מוהל וש”ץ… והנהו יליד צפת ומקבל משכורתו 40 פרנק לחודש מבית הפקידות של הנדיב הנודע בראש פינה. הוא מלמד לילדי הכפר מראשית הקריאה עד תנ”ך וגם שפת ערבית. אך במלאת לנער עשר שנים, ייקחהו אביו לעזר לו לעבודת האדמה”.

בשנת 1866 בקירוב התמנה לתפקיד  "מלמד" אשכנזי. ד”ר ווייסנברג, האנתרופולוג שחקר אורחות יהודי פקיעין בשנת 1908, ציין ברשימותיו כי “המלמד גר בפקיעין כארבעים שנה ומקבל מיק”א תמיכה שנתית של 150 פרנק”.

בשנת 1910 מוצא הד”ר י’ לוריא בביקורו בפקיעין כי “כמה מילדי פקיעין היהודים לומדים בביה”ס של החברה-הפלסטינאית-הרוסית, רוסית וערבית”. בכפר היו אז בסך הכל 150 משפחות: חמש מוסלמיות, שמונה עשרה משפחות יהודיות – 70 נפש – והשאר דרוזים ונוצרים – חלק כחלק.

בראשית מלחמת העולם הראשונה לימדו בבית הספר היהודי בפקיעין הרב יעקב משה טולידאנו, ברוך טולידאנו ואליהו רוח מטבריה. הרב יעקב משה טולידאנו, תלמיד חכם ופעיל בגאולת אדמות, העתיק מקום מגוריו לפקיעין בראותו את הצורך בחיזוק הישוב היהודי וכתב: “בגינות פקיעין היפות נחה עלי הרוח”; בפקיעין כתב רבים ממכתביו ומחקריו. ארבע שנים שהה בפקיעין ויסד שם לראשונה בית ספר יהודי.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, חמקו הצעירים אל ההרים מחשש שיגויסו לצבא העותמני. השלטונות שמצאו את הכפר ריק מצעירים זעמו וכעונש לקחו עמם את שאול זאב תומא, מראשי הקהילה היהודית של פקיעין, אשר לא שב ממסע זה. בנוסף היגרו כשלושים איש מיהודי פקיעין לדרום-אמריקה, מהם אחד עשר לארגנטינה. עשרה נערים יהודיים נותרו בכפר, בית הספר נסגר, והנערים נשלחו ללמוד בבית הספר הרוסי בכפר.

בית הספר נפתח שוב לאחר המלחמה. בביקורו הראשון בפקיעין בשנת 1922, כתב יצחק בן-צבי כי “העדה היהודית בפקיעין סובלת בענייניה הציבוריים מפני מיעוטה במספר… כל יהודי הכפר יודעים לקרוא את התפילות, אך רק בודדים יודעים ללמוד. ידיעת העברית היא למעשה פרי הדור האחרון. כל הילדים למדו עברית מבית הספר…”

שנה לאחר מכן למדו בבית הספר כשני מניינים של ילדים. תלמידי בית הספר הם 22 במספר. 13 ילדים, 9 ילדות. הם חולקו לארבע כיתות, כשהמקצועות הנלמדים הם: חומש, חומש ורש”י, נביאים, כתובים, משנה, תלמוד, דינים, עברית, מולדת, חשבון, גיאוגרפיה, שירה, ציור, התעמלות, אנגלית וערבית (תלמידי הכתה הגבוהה לומדים כל יום שעה אחת בבית-הספר הממשלתי: ערבית – קרוא וכתוב).

בביקורו של יצחק בן צבי ביקשו ממנו יהודי פקיעין סיוע לבית הספר. יצחק בן צבי שולח להם ספרים ומפות, ואלו היו דברי תודתם מפי המורה רבי משה לוי: “שמע נא אדוני את הד ברכתנו ותודתנו, היוצאים עמוק מלב ונפש ישוב היסטורי וקבלם נא כקבלתנו אנו את מתנתכם ברגש. למתנה קטנה זו יש ערך גדול אצל יישוב עזוב כפקיעין”.

בונים בית ספר יהודי

ב-1926 הוקם מבנה חדש לבית-הספר היהודי, ביוזמתו של אחד המורים מר ציון לוי. את המבנה בנתה מחלקת החינוך של הסוכנות היהודית. הבניין בן שתי הקומות נבנה מעל המקווה של הכפר, שהיה מקבל מים ממי מעיין הכפר.

במפקד מסוף שנת 1931 מנו יהודי פקיעין 52 נפשות. בבית-הספר העברי למדו 7 תלמידים. גבריאל נקיבלי, תלמיד בית הספר העברי בכפר, מתאר ביומנו בהיותו בן 13, השנה 1931- “בניין בית-הספר היהודי נבנה לפני חמש שנים במקום התנור והמקווה מימי שמעון בר יוחאי"

עם פרוץ המרד הערבי הגדול ב-1936 חשו יהודי פקיעין שהחיים בכפר אינם בטוחים ורבים מהם שלחו את ילדיהם לקרובי משפחה מחוץ לכפר. באותה שנה עזב המורה האחרון שלמה לוי את הכפר ובית הספר נסגר. בימי המרד הערבי, מאימת הכנופיות הערביות, עזבו יהודי פקיעין את כפרם, ובתום “המרד הערבי הגדול”, בשנת 1939, חזרו 5 משפחות לכפר: 3 משפחות מהחמולה של זינאתי ושתי משפחות מהחמולה של נקיבלי.

יוסף זינאתי חזר עם משפחתו לכפר ופנה לארגון “המזרחי” בבקשה שיקבלו את בנו שאול לתלמוד תורה מפני שהוצאות הלימוד והפנימייה היו מעל ליכולות המשפחה. כשפנה להכניס את בנו לבית הספר בכפר נענה בשלילה: הכיתות כולן בתפוסה מלאה, טען המנהל. יוסף זינאתי כתב ליצחק בן-צבי, וזה הפעיל את משקלו עד שקיבלו את הנער ללמוד בכפר. עובדת היותו ילד יהודי יחיד בחברת ילדים ערבים הייתה קשה מאוד לאביו והוא פנה שוב לבן-צבי, שהבטיח כי יחפש מוסד ראוי לנער וכן ישתתף בהוצאות הלימוד.

“רק דבר אחד חסר להם: בית ספר עברי. אין הם צריכים לא כסף ולא זהב. לו רק ניתן חינוך יהודי לבנו, שיוכל לומר קדיש אחריו בבוא יומו ויוכל להמשיך את שושלת הדורות במקום…” כותב ביומנו גרשון פרדקין, מפקד ב"גדודי הנוער העברי של ה"הגנה", לאחר ביקור בפקיעין.

אומר ועושה, הוא מביא את העניין לפני מזכירות משק יגור ונענה בחיוב: שאול ומרגלית זינאתי עוברים ליגור, חיים ולומדים שם במשך שנתיים. בשנת הלימודים השלישית, המליצו חברי יגור ליוסף זינאתי להעביר את ילדיו לבית-ספר בירושלים, שם לומדים ילדים שלא קיבלו חינוך סדיר, כילדיו. בהמלצתו של יצחק בן צבי, למד שאול ב“בית הנוער ארנונה תלפיות” ומרגלית ב”בית מלכה”, שבגבעת שאול.

בית הספר כיום

כיום סגור מבנה בית הספר והוא שייך להקדש יהודי פקיעין. על חזיתו חקוקה הכתובת: "לזכר עולם: ישאו ברכה מאת ה’ כל אלה שהתנדבו לבניין בית-ספר זה, שממנו תצא תורה לבני ישראל. לא ישכר ולא ימכר ולא יגאל מעתה ועד עולם. נבנה כח’ אלול שנת תרפ”ו, 1926".